בשנות ה 50, בסמוך להקמתה, ביצעה מדינת ישראל את אחד הפרוייקטים הגדולים שלה, והוא ייבוש אגם החולה, זה היה "אגם" רדוד ביותר, ביצתי בעיקרו שלאורך שנים ארוכות
היווה מקור למחלת המלריה, ובכך קיוו לתפוס שתי ציפורים במכה - להדביר את המחלה - מחד, ומאידך - להוסיף כמה אלפי דונם של אדמת כבול פורייה במיוחד לרשות חקלאי האזור.
הייבוש הצליח, המים נוקזו לשתי תעלות מרכזיות, ומהן לירדן, החקלאים זכו אכן לעבד במשך כמה וכמה שנים את החלקות שנחשפו, אך עם הזמן התברר שאת הטבע קשה לשנות,
ובוודאי שקשה לנצח, אדמת הכבול התייבשה והפכה לקשה לעיבוד, נוחה להישרף, וככזו שמפרישה חנקות שנגרפות לכינרת ומקלקלות את איכות המים, הסתבר שהנושא לא
נלמד מספיק בטרם עשייה, והיום, בדיעבד, יש המצטערים על הפרוייקט הזה. מעבר לצער עצמו יש גם נסיונות הצלה כלשהם, ואחד מהם הוא החייאת חלק מהביצה, החקלאים
תרמו אדמות, הקק"ל תרמה את כח הביצוע שלה ובמרכז האגם הקדום הוקם "אגמון החולה".
לאגמון יש הצלחה גדולה בהחזרת מיני בעלי חיים שנעלמו, בהפיכת המקום לתחנת חנייה למיליוני עופות נודדים בעיתות האביב והסתיו, ובהתחדשותה של צמחיית ביצות יפה ביותר.
על האגמון המוצלח (וגם על בעיות) במצגת הקרובה.